רשומות
באחד מאותם לילות חסרי שינה שתוקפים אותי בזמן האחרון, התפניתי לצפות ב"אופרה". יש משהו באישה השחורה הגדולה הזאת שכל כך סוחף; היא מצליחה לגרום לי להרגיש כאילו אני בסלון שלה והיא מדברת רק איתי ומגלה לי סודות.
בפרק הספציפי הזה, הציגה אופרה את מחברת הספר "לאכול, להתפלל, לאהוב" (מאת אליזבת' גילברט) שמסתבר שהוא מן ספר קאלט בתרבות האמריקנית.
הספר מתאר את מסעותייה של אמריקנית מיואשת באיטליה, הודו ואינדונזיה, כאשר היא תרה אחר משמעות לחייה ובדרך לומדת לאהוב את עצמה.
בפרק הראשון- לאכול, היא מספרת איך היא בלסה פסטות באיטליה ולא פחדה מגרם של שומן. בפרק השני- היא למדה לעשות מדיטציה ויותר מהכל, להתחבר לעצמה. בפרק השלישי- היא למדה לאהוב. לאהוב את הכל. את עצמה, אנשים, עצים, וכמובן שיש בחור בסיפור.
לי היה נורא קשה לצפות באישה הזו מקשקשת על איך היא אוהבת כל אינץ' בגוף שלה אפילו אם הוא לא מושלם, כמה היא סבלה לפני הטיול המהפכני הזה. תגידי לי, זה היה הכרחי?
אופרה ראיינה נשים, עובדות, עקרות בית- זה לא שינה הרבה- נשים שמצאו את התשובה בסיפרה של גילברט. הן מספרות בחדוות מחזור איך כל אחת מהן מצאה את האושר והשלמות בפינה משלהן בבית. אחת מהן סיפרה שהפינה שלה היא בתוך ארון (!) בו היא סידרה לעצמה כמה נרות ארומטיים וכיסא והיא יושבת ומאזינה למוזיקה מרגיעה באייפוד.
יש לי משהו לשאול את הגברת.
כמה מטומטמת את יכולה להיות? איך הצלחת לאבד את עצמך עד למצב בו את מוצאת נחמה בתוך ארון עם סכנת שריפה בדמות נרות ארומטיים? איך נתת לזה לקרות? האם זה בגלל סטאריוטיפים חברתיים שאת מרגישה מחוייבת לפעול לפיהם? זה עושה לך טוב? איך הפסקת לאהוב את עצמך?
מה קרה לנו- בתור נשים- שהפסקנו להיות מודעות לכמה שאנחנו חזקות ולהפוך לסמרטוט ריצפה? השכחנו את המחזור החודשי? אותו דימום לא רצוני למשך כמה ימים בחודש המלווה בכאבי תופת להם אנו מסתגלות עם השנים, או שמא שכחנו מהם כבלי לידה? אותו בן אדם שיוצא מתוך הגוף שלנו, כמו כדורסל שיוצא מתוך הפה (כדי להבהיר לגברים).
גברת- הטוטא שלך נקרע! זה מספיק אינדיקציה לכך שאת חזקה! תפסיקי להתנהג כמו טמבלית ואם לא טוב לך- תשני את זה!
הילדים מציקים לך? את הבאת אותם לעולם- תמצאי דרך יצירתית לטפל בזה במקום לספוג הכל פנימה ואחר כך "להתפרק על ריצפת האמבטייה בדמעות" להגדרתה של גילברט.
אף אישה לא צריכה לבלוס כמויות של פסטה בארץ זרה. את רוצה לאכול פסטה? תאכלי. ותאהבי את זה. תתענגי על כל ביס. אל תגיעי למצבים שאת אומרת "אסור לי לאכול את זה..." אף אחד לא אוסר עלייך.
סבתי (עליה השלום) הייתה סוכרתית אך לא ויתרה לרגע על הדברים שאהבה. "אף אחד לא חי לנצח אז למה שאני לא אהנה מהזמן שיש לי כאן?" היא הייתה שואלת.
אני שואלת אותך- אותה אישה אמריקנית מיואשת שנמצאת כרגע בתוך ארון בתוך ביתך שלך.
לאן נעלמת?
בפרק הספציפי הזה, הציגה אופרה את מחברת הספר "לאכול, להתפלל, לאהוב" (מאת אליזבת' גילברט) שמסתבר שהוא מן ספר קאלט בתרבות האמריקנית.
הספר מתאר את מסעותייה של אמריקנית מיואשת באיטליה, הודו ואינדונזיה, כאשר היא תרה אחר משמעות לחייה ובדרך לומדת לאהוב את עצמה.
בפרק הראשון- לאכול, היא מספרת איך היא בלסה פסטות באיטליה ולא פחדה מגרם של שומן. בפרק השני- היא למדה לעשות מדיטציה ויותר מהכל, להתחבר לעצמה. בפרק השלישי- היא למדה לאהוב. לאהוב את הכל. את עצמה, אנשים, עצים, וכמובן שיש בחור בסיפור.
לי היה נורא קשה לצפות באישה הזו מקשקשת על איך היא אוהבת כל אינץ' בגוף שלה אפילו אם הוא לא מושלם, כמה היא סבלה לפני הטיול המהפכני הזה. תגידי לי, זה היה הכרחי?
אופרה ראיינה נשים, עובדות, עקרות בית- זה לא שינה הרבה- נשים שמצאו את התשובה בסיפרה של גילברט. הן מספרות בחדוות מחזור איך כל אחת מהן מצאה את האושר והשלמות בפינה משלהן בבית. אחת מהן סיפרה שהפינה שלה היא בתוך ארון (!) בו היא סידרה לעצמה כמה נרות ארומטיים וכיסא והיא יושבת ומאזינה למוזיקה מרגיעה באייפוד.
יש לי משהו לשאול את הגברת.
כמה מטומטמת את יכולה להיות? איך הצלחת לאבד את עצמך עד למצב בו את מוצאת נחמה בתוך ארון עם סכנת שריפה בדמות נרות ארומטיים? איך נתת לזה לקרות? האם זה בגלל סטאריוטיפים חברתיים שאת מרגישה מחוייבת לפעול לפיהם? זה עושה לך טוב? איך הפסקת לאהוב את עצמך?
מה קרה לנו- בתור נשים- שהפסקנו להיות מודעות לכמה שאנחנו חזקות ולהפוך לסמרטוט ריצפה? השכחנו את המחזור החודשי? אותו דימום לא רצוני למשך כמה ימים בחודש המלווה בכאבי תופת להם אנו מסתגלות עם השנים, או שמא שכחנו מהם כבלי לידה? אותו בן אדם שיוצא מתוך הגוף שלנו, כמו כדורסל שיוצא מתוך הפה (כדי להבהיר לגברים).
גברת- הטוטא שלך נקרע! זה מספיק אינדיקציה לכך שאת חזקה! תפסיקי להתנהג כמו טמבלית ואם לא טוב לך- תשני את זה!
הילדים מציקים לך? את הבאת אותם לעולם- תמצאי דרך יצירתית לטפל בזה במקום לספוג הכל פנימה ואחר כך "להתפרק על ריצפת האמבטייה בדמעות" להגדרתה של גילברט.
אף אישה לא צריכה לבלוס כמויות של פסטה בארץ זרה. את רוצה לאכול פסטה? תאכלי. ותאהבי את זה. תתענגי על כל ביס. אל תגיעי למצבים שאת אומרת "אסור לי לאכול את זה..." אף אחד לא אוסר עלייך.
סבתי (עליה השלום) הייתה סוכרתית אך לא ויתרה לרגע על הדברים שאהבה. "אף אחד לא חי לנצח אז למה שאני לא אהנה מהזמן שיש לי כאן?" היא הייתה שואלת.
אני שואלת אותך- אותה אישה אמריקנית מיואשת שנמצאת כרגע בתוך ארון בתוך ביתך שלך.
לאן נעלמת?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה