יום שני, 16 במרץ 2009

אפשר קצת מרווח אישי?

מסיבה כלשהי ניתנה לי משימה במסגרת שיעורי אנגלית במכללה- לפתוח בלוג.

אם הגעתם לכאן דרך הבלוג של הלימודים אני אבקש מכם לכבד אותי ואת הפרטיות שלי.


תודה.

יום שבת, 31 בינואר 2009

נקודת שבירה


אתמול, יום שישי 30.01.09 בסביבות השעה שש בערב, הלפטופ שלי, מקבוק חתיך, השיב את נשמתו לבורא.


באותו הזמן כתבתי עבודת תזה נורא גדולה להגשה ליום ראשון ה1.2.09, כל העבודה הייתה על הלפטופ, ללא גיבוי.


בראש שלי התחלתי להריץ תרחישים:

אני לא אגיש את העבודה הזו, אני אכשל, אני לא אצליח לעבור את השנה הזו, פאק! נשארה לי רק עוד שנה, זה מבזבז לי זמן יקר! אני חייבת לנשום. זה לא יעזור, אני חייבת את העבודה! מה אני עושה? איך אני אתחיל לכתוב 12 עמודים מחדש עכשיו?! אוקיי, אני צריכה להירגע, איפה המשאף שלי? כישלון עכשיו יהיה שווה ערך להשלכת 60 אלף שקלים לפח. 60 אלף שקלים! שנתיים של שכר לימוד במוסד האקדמאי המלוקק שאני נמנת על שורותיו. מה אני עושה?! הו יופי, הנה המשאף.


התחלתי לדמיין את המכתב מהדיקן, את המבטים המאוכזבים של הוריי, את עצמי- חוזרת לדירה בפרבר של תל אביב עם שקיות מהשוק אחרי נסיעה באוטובוס. כמו אותן נשים קשות יום שהייתי רואה כשהייתי נוסעת באוטובוסים. אני לא רוצה להיות כמו הנשים האלו- יש מנוס?


באקט של נחישות החלטתי לקחת על עצמי את מלאכת שיחזור העבודה. שינסתי מותניי, מצאתי מחשב אחר והתחלתי את כל התהליך מחדש. בשעה שש בבוקר סיימתי את העבודה. וגם את כל העוגיות בבית.

נפלתי למיטה כמו חייל מותש אחרי קרב.

אחרי שש שעות התעוררתי והמציאות הכתה בי.

מה כל כך חשוב בתואר? מה כל כך הטריד אותי בהגשת העבודה שהתעלמתי לחלוטין מהעובדה שהטרגדיה האמיתית נמצאת בכך שהמחשב שלי מת!


******


אני לומדת מדעי המדינה במוסד אקדמאי כלשהו בישראל. הלימודים מעניינים מאוד ובמיוחד הנכונות של המרצים להכין אותנו, התלמידים, לקראת תפקיד פוליטי מתוך מחשבה כי מי שלא לומד את ההיסטוריה- יחזור עליה.

במסלול ישנם כמה סוגי אנשים:

אנשי צבא: קצינים, אנשי מודיעין, אנשי שטח, ברגים במערכת וכאלו שאי אפשר להזכיר אותם (ב"עופרת יצוקה" הנוכחות ירדה בכ-60 אחוז).

החנונים: רובם פעילים במעגלים התנדבותיים כאלו או אחרים, יושבים שורה ראשונה ולא מתחברים יותר מידי כי הם רואים בזה הסחת דעת ומעדיפים להתמקד בלימודים עצמם.

אנשי המסיבות: בעלי ברים, צפוניות סנוביות שמרגישות שהכל מגיע להן, בחורים שמתנהגים כאילו העולם בכף היד שלהם. הם הגיעו ללמוד כי זה נשמע טוב בקורות החיים וכי אבא הכריח אותם.

הפוליטיקאים לעתיד: הם עוזרים פרלמנטרים ונציגי תקשורת עכשיו, ושואפים לתפקיד פוליטי בכיר תוך זמן קצר. גלעד ארדן הוא הגיבור שלהם והם עצמם ידרכו על אימא שלהם אם זה מה שישים אותם בצמרת.


אני לא מצליחה להתברג באף אחת מהקטגוריות האלו.

אני באה מעולם האומנות, למדתי ציור, פיסול, עיצוב, רישום, מוזיקה וכו, והחלטתי יום אחד לעשות הסבה ללימודי מדעי המדינה כדי לנסות לשנות דברים שמפריעים לי. אבל ככל שאני מתקדמת בקורס אני מבינה שאולי זה לא המקום שלי. אני רואה איך השחיתות מתחילה- את המקורות שלה. אני רואה את האנשים שעוד כמה שנים יעמדו על פודיום ויתנו נאום קורע לבבות וכל אותו זמן יעברו לי בראש התמונות מעכשיו. איך הפוליטיקאים לעתיד מנצלים הזדמנויות על חשבון שאר הסטודנטים. איך אנשי המסיבות משלמים לאחרים להכין להם עבודות. הסקס תמורת ציון, הגניבת עבודות והרמאויות.

זה גורם לי לרצות לעזוב את הארץ.

כל הזמן אנשים זועקים שצריך שינוי בפוליטיקה המודרנית- "צריך חוקה!" "צריך שקיפות" "צריך אמינות"- אבל זה דור העתיד- אלו האנשים שהולכים לנהל את המדינה. שחיתות תמיד תלך יד ביד עם פוליטיקה וזה שובר לי את הלב לראות שזה אמיתי ומתרחש מולי בזמן אמיתי.


כשאסיים את התואר אני אסע לאפריקה להתנדב קצת כדי לנקות את הנפש שלי מכל הליכלוך שהצטבר מהלימודים לצד האנשים הללו. ואחר כך- אלוהים יודע.

אני כל יום אומרת תודה שיש לי דרכון זר.



- אני אלך לתקן את המחשב שלי עכשיו.

יום שלישי, 20 בינואר 2009

כמה מטומטמת את יכולה להיות?


באחד מאותם לילות חסרי שינה שתוקפים אותי בזמן האחרון, התפניתי לצפות ב"אופרה". יש משהו באישה השחורה הגדולה הזאת שכל כך סוחף; היא מצליחה לגרום לי להרגיש כאילו אני בסלון שלה והיא מדברת רק איתי ומגלה לי סודות.
בפרק הספציפי הזה, הציגה אופרה את מחברת הספר "לאכול, להתפלל, לאהוב" (מאת אליזבת' גילברט) שמסתבר שהוא מן ספר קאלט בתרבות האמריקנית.
הספר מתאר את מסעותייה של אמריקנית מיואשת באיטליה, הודו ואינדונזיה, כאשר היא תרה אחר משמעות לחייה ובדרך לומדת לאהוב את עצמה.
בפרק הראשון- לאכול, היא מספרת איך היא בלסה פסטות באיטליה ולא פחדה מגרם של שומן. בפרק השני- היא למדה לעשות מדיטציה ויותר מהכל, להתחבר לעצמה. בפרק השלישי- היא למדה לאהוב. לאהוב את הכל. את עצמה, אנשים, עצים, וכמובן שיש בחור בסיפור.

לי היה נורא קשה לצפות באישה הזו מקשקשת על איך היא אוהבת כל אינץ' בגוף שלה אפילו אם הוא לא מושלם, כמה היא סבלה לפני הטיול המהפכני הזה. תגידי לי, זה היה הכרחי?
אופרה ראיינה נשים, עובדות, עקרות בית- זה לא שינה הרבה- נשים שמצאו את התשובה בסיפרה של גילברט. הן מספרות בחדוות מחזור איך כל אחת מהן מצאה את האושר והשלמות בפינה משלהן בבית. אחת מהן סיפרה שהפינה שלה היא בתוך ארון (!) בו היא סידרה לעצמה כמה נרות ארומטיים וכיסא והיא יושבת ומאזינה למוזיקה מרגיעה באייפוד.
יש לי משהו לשאול את הגברת.
כמה מטומטמת את יכולה להיות? איך הצלחת לאבד את עצמך עד למצב בו את מוצאת נחמה בתוך ארון עם סכנת שריפה בדמות נרות ארומטיים? איך נתת לזה לקרות? האם זה בגלל סטאריוטיפים חברתיים שאת מרגישה מחוייבת לפעול לפיהם? זה עושה לך טוב? איך הפסקת לאהוב את עצמך?
מה קרה לנו- בתור נשים- שהפסקנו להיות מודעות לכמה שאנחנו חזקות ולהפוך לסמרטוט ריצפה? השכחנו את המחזור החודשי? אותו דימום לא רצוני למשך כמה ימים בחודש המלווה בכאבי תופת להם אנו מסתגלות עם השנים, או שמא שכחנו מהם כבלי לידה? אותו בן אדם שיוצא מתוך הגוף שלנו, כמו כדורסל שיוצא מתוך הפה (כדי להבהיר לגברים).
גברת- הטוטא שלך נקרע! זה מספיק אינדיקציה לכך שאת חזקה! תפסיקי להתנהג כמו טמבלית ואם לא טוב לך- תשני את זה!
הילדים מציקים לך? את הבאת אותם לעולם- תמצאי דרך יצירתית לטפל בזה במקום לספוג הכל פנימה ואחר כך "להתפרק על ריצפת האמבטייה בדמעות" להגדרתה של גילברט.
אף אישה לא צריכה לבלוס כמויות של פסטה בארץ זרה. את רוצה לאכול פסטה? תאכלי. ותאהבי את זה. תתענגי על כל ביס. אל תגיעי למצבים שאת אומרת "אסור לי לאכול את זה..." אף אחד לא אוסר עלייך.
סבתי (עליה השלום) הייתה סוכרתית אך לא ויתרה לרגע על הדברים שאהבה. "אף אחד לא חי לנצח אז למה שאני לא אהנה מהזמן שיש לי כאן?" היא הייתה שואלת.

אני שואלת אותך- אותה אישה אמריקנית מיואשת שנמצאת כרגע בתוך ארון בתוך ביתך שלך.
לאן נעלמת?

יום שלישי, 13 בינואר 2009

בין אלון ליהונתן


לפני כמה שנים, נסעתי בחמש בבוקר באוטובוס לכיוון העבודה.
לכוח צה"ל הייתה התקלות עם מחבלים באותו הלילה ונמסר שם של חייל שנהרג בהתקלות.
יהונתן.

בהתחלה השם רק הידהד לי מוכר בזווית של האוזן. כמו שיר מוכר ששמעת בעבר ואתה לא מצליח להיזכר מאיפה הוא הגיע. הייתי מאוד עייפה ולא הצלחתי לגרום לעיניים להיפתח.
אחר כך, כבר הבנתי. זה האקס של אחותי.
אני זוכרת אותו, עדין, יפה, שקול במילים ומעשים. היה בו משהו מלכותי בהליכה, בדיבור.
הוא נפל חלל.
אני יכולה לחשוב על כל כך הרבה אנשים אחרים שהגיע להם למות במקומו- אבל איכשהו, כוח עליון של הטבע רצה שיהונתן יבוא למנוחת עולמים.
יש במושג הזה משהו מאוד יפה. מנוחת עולמים. למרות שילד בן 18 לא אמור לדעת מה זה אי-נחת. 18 שנים זה לא מספיק זמן כדי להגיע לרוויה, או למצב של שיווע למנוחה. אבל זה קרה.
אני חושבת שהמוות של יהונתן, אפילו שלא הכרתי אותו כמו שצריך, היה אחד הרגעים היותר קריטים בחיים שלי.
הבנתי את משמעות הזמן.

כשהתעוררתי בבית החולים בחדר ההתאוששות אחרי ניתוח בעמוד השידרה, הדבר הראשון שחשבתי היה "אני רוצה מיים", השני "איפה אני?" השלישי "אני בחיים." הרביעי "ככה זה יכל להיגמר?"
מי שעבר אי פעם ניתוח בהרדמה מלאה, יכול אולי להזדהות עם ההרגשה הזו של איבוד הכרה ואיבוד הזיכרון של הרגע בו איבדת את ההכרה. אני לא יכולה לשים את האצבע שלי על הנקודה בה הכל יכל להיגמר.
אני לא הרגשתי את עצמי צוללת לתוך זה, זה קרה בשניות. ואם אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שככה זה מרגיש שנייה לפני שמתים, אז אני לא בטוחה שיש לזה משהו מתריע- אני לא ידעתי מתי אני מאבדת הרכה, ואני לא אדע מתי אני אמות.
כשהתעוררתי, היה נדמה כאילו הגוף שלי אוטומטית היה במצב של ציפיה להתעורר. או שזאת הייתה התודעה. משהו בתוכי הרגיש הקלה מסויימת כשקמתי- הלב פעם חזק יותר, החושים היו חדים יותר. אני תוהה אם כשמתים- חשים אכזבה.
יוצא לי להרהר המון במוות. אולי מעצם היותי אדם ריאלי. אני רוצה לדעת כמה זמן יש לי כדי לתכנן כמה דברים אני רוצה להספיק לעשות. כמה מטרות עליי להציב? כמה אנשים אני צריכה לפגוש? שווה לי להמשיך את התואר או שכדאי לי ללכת לטייל בעולם? אולי כדאי לי להתחתן עכשיו ולהביא ילדים? מעניין אותי מה קורה אחר כך.
ברור לי שכלום.
ברור לי שכמו שאני צללתי תחת ההרדמה לא ידעתי כלום, לא קרה כלום, לא היו מסדרונות ולא היו צלצולים ובטח שלא היו שום אורות שמשכו אותי אליהם. לא היה כלום. וגם לא יהיה.
אבל הגוף שלי. כשיניחו אותי על השולחן של התכריכים- עשיתי רגליים? מה הם חושבים עליי? אנשים זרים רואים אותי עירומה והמחשבה הזאת לא מוצאת חן בעיניי.
תכריכים. זה נעים למגע? כי נניח יש כל מיני בדים שאני לא אוהבת. זה בד נעים? יהיה לי נוח בזה? אני יודעת שזה לא משנה אבל אלו הדברים שאני חושבת עליהם.
כשיניחו אותי בתוך הקבר. יוכלו לשים אותי על הצד? ככה הכי נוח לי כשאני ישנה אז אני מניחה שיהיה לי נוח על הצד.
יבואו להשקות לי את העציצים? כי אני ראיתי בבתי קברות את ההשקעה הראשונית- קונים עציצים, עצים קטנים, יש קברים שנראים כמו גן בוטני- אבל מוזנח. הכל יבש.

אלון הסיע אותי פעם הבייתה מתרגול מאקרו כלכלה. בדרך דיברנו על הפציעה שלו.
בלבנון 2, הוא הסתער, אפילו שחיילים שלו כבר לא קמו ובמיוחד אחרי שרסיסים נכנסו לו לרגליים. הוא המשיך.
בסוף היה הדף וארבעה ימים אחרי זה הוא התעורר בבית חולים, חבול, פצוע, תפור וכואב.
הוא חזר לתיפקוד מלא לפני שלושה- ארבעה חודשים.
הוא נכנס לעזה עם הפלוגה שלו ונפצע שוב.
כשהוא עכשיו שוכב בבית חולים- לא נעים לי ללכת ולהגיד לו שזה מפחיד אותי. בכל זאת- מה לי ולו? הוא הסיע אותי הבייתה פעם אחת. שלום-שלום במכללה לא יותר.
הלוואי והיה לי את האומץ שלו- לעמוד ככה מול המוות, להיפצע, וללכת שוב. לא לפחד לאבד הכל.
אני חושבת שזה סוג של שלמות עצמית שלי אין.
יש לי כל כך הרבה קצוות פתוחים שאני לא מצליחה לסגור והם אלו שגורמים לי לפחד.

-נעה.


יום שישי, 9 בינואר 2009

save the Sea Kittens- Save the World!!


נתקלתי היום בקמפיין החדש של PETA שיוצא להגנתם של חיות היום החמודות ביותר- חתלתולי הים!
כידוע לכולנו, בעיקר משיעורי טבע בבית ספר היסודי, חתלתולי- ים הינן חיות נדירות ומוגנות, הן נעות בקבוצות, לפעמים ביחידים. חתלתולי הים מכוסים בקשקשים פרוותיים חמודים ונעימים למגע ותמיד כייף ללטף אותם ולשחק איתם! כמובן שלפעמים קצת מציק להחליף להם את החול בארגז-ים שלהם אבל הכל למטרה טובה!
חתלתולי ים זה כייף!

אני מפצירה בכולם לאמץ לעצמכם חתלתול-ים!


יום שני, 5 בינואר 2009

האם הפרומו החדש של באטלסטאר מגלה לנו מי הסיילון האחרון?


אני מקווה מאוד שלא. כי אחרת מה הטעם לחכות ל16 בינואר?

יום ראשון, 4 בינואר 2009

מי הוא?


התחלתי לצפות בדוקטור הו לפני שנתיים. גרתי בפלורנטין (דירת קרקע, שני חדרים פלוס חתולה), ובדיוק החלמתי מניתוח כזה או אחר. זיפזפתי בטלוויזיה ונתקלתי בתוכנית הזוייה. אנשים זזו לי על המסך עם מבטא בריטי, המון צבעים, ואיזשהו רובוט עם פומפה וכזה של מיקסר במקום ידיים. בהתחלה האשמתי את הכדורים שהביאו לי. ואז לאט זה התחיל לחלחל ונהיה תחביב. "דוקטור הו"! איזו אחלה תוכנית!!
הטארדיס הוא כלי התחבורה הכי מגניב בכל תוכניות הסיי פיי שקיימות בעולם! הדוקטור הוא דמות משעשעת ואפילו האוייבים שלו הם הזייה מפוקחת. התוכנית מצליחה לצחוק על עצמה בכל הזדמנות ואף אחד לא לוקח את עצמו ברצינות. פשוט תוכנית מעולה.
והדוקטור...
הדוקטור הוא דמות סוחפת, אסרטיבית, גברית, ילדותית, אינטיליגנטית, רגשית, מתוסבכת ורומנטית- כל מה שבחורה רוצה בגבר. עד עכשיו, אני עברתי שני דוקטורים (משנת 2005 עד היום) - כריסטופר אקלסטון ודייוויד טאננט. יש משהו יפה בכך שהדוקטור לא נגמר אלא מתחלף באחד אחר, כי אז זה כמו להיפרד מבחור ומקשר שמיצה את עצמו ולעבור לקשר מלהיב וחדש.
אבל זאת בדיוק הבעייה עם הדוקטור החדש.
מי זה?
קוראים לו מאט סמית' והוא לא עשה שום דבר משמעותי לפני כן ועכשיו הוא הולך להיות הדוקטור. בתמונת פירסום של התוכנית החדשה (הדוקטור ה11) הוא עומד שם כמו בוק עם פרצוף מאוד רציני עם מבט מפולפל בעיניים כאילו הוא מנסה להזמין אותי לוודקה רדבול במועדון הסופרנוס בדרום תל אביב.

אבל!

אני לא אהיה פאסימית ואאחל לו כל טוב והמון הצלחה בתור הדוקטור.

לסיום- הדוקטור (דיוויד טאננט) משאיר הוראות לדוקטור החדש בקטע מצחיק שמציג את אופיו האמיתי של הדוקטור.

להתראות דוקטור מספר 10! שא ברכה.