רשומות
לפני כמה שנים, נסעתי בחמש בבוקר באוטובוס לכיוון העבודה.
לכוח צה"ל הייתה התקלות עם מחבלים באותו הלילה ונמסר שם של חייל שנהרג בהתקלות.
יהונתן.
בהתחלה השם רק הידהד לי מוכר בזווית של האוזן. כמו שיר מוכר ששמעת בעבר ואתה לא מצליח להיזכר מאיפה הוא הגיע. הייתי מאוד עייפה ולא הצלחתי לגרום לעיניים להיפתח.
אחר כך, כבר הבנתי. זה האקס של אחותי.
אני זוכרת אותו, עדין, יפה, שקול במילים ומעשים. היה בו משהו מלכותי בהליכה, בדיבור.
הוא נפל חלל.
אני יכולה לחשוב על כל כך הרבה אנשים אחרים שהגיע להם למות במקומו- אבל איכשהו, כוח עליון של הטבע רצה שיהונתן יבוא למנוחת עולמים.
יש במושג הזה משהו מאוד יפה. מנוחת עולמים. למרות שילד בן 18 לא אמור לדעת מה זה אי-נחת. 18 שנים זה לא מספיק זמן כדי להגיע לרוויה, או למצב של שיווע למנוחה. אבל זה קרה.
אני חושבת שהמוות של יהונתן, אפילו שלא הכרתי אותו כמו שצריך, היה אחד הרגעים היותר קריטים בחיים שלי.
הבנתי את משמעות הזמן.
כשהתעוררתי בבית החולים בחדר ההתאוששות אחרי ניתוח בעמוד השידרה, הדבר הראשון שחשבתי היה "אני רוצה מיים", השני "איפה אני?" השלישי "אני בחיים." הרביעי "ככה זה יכל להיגמר?"
מי שעבר אי פעם ניתוח בהרדמה מלאה, יכול אולי להזדהות עם ההרגשה הזו של איבוד הכרה ואיבוד הזיכרון של הרגע בו איבדת את ההכרה. אני לא יכולה לשים את האצבע שלי על הנקודה בה הכל יכל להיגמר.
אני לא הרגשתי את עצמי צוללת לתוך זה, זה קרה בשניות. ואם אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שככה זה מרגיש שנייה לפני שמתים, אז אני לא בטוחה שיש לזה משהו מתריע- אני לא ידעתי מתי אני מאבדת הרכה, ואני לא אדע מתי אני אמות.
כשהתעוררתי, היה נדמה כאילו הגוף שלי אוטומטית היה במצב של ציפיה להתעורר. או שזאת הייתה התודעה. משהו בתוכי הרגיש הקלה מסויימת כשקמתי- הלב פעם חזק יותר, החושים היו חדים יותר. אני תוהה אם כשמתים- חשים אכזבה.
יוצא לי להרהר המון במוות. אולי מעצם היותי אדם ריאלי. אני רוצה לדעת כמה זמן יש לי כדי לתכנן כמה דברים אני רוצה להספיק לעשות. כמה מטרות עליי להציב? כמה אנשים אני צריכה לפגוש? שווה לי להמשיך את התואר או שכדאי לי ללכת לטייל בעולם? אולי כדאי לי להתחתן עכשיו ולהביא ילדים? מעניין אותי מה קורה אחר כך.
ברור לי שכלום.
ברור לי שכמו שאני צללתי תחת ההרדמה לא ידעתי כלום, לא קרה כלום, לא היו מסדרונות ולא היו צלצולים ובטח שלא היו שום אורות שמשכו אותי אליהם. לא היה כלום. וגם לא יהיה.
אבל הגוף שלי. כשיניחו אותי על השולחן של התכריכים- עשיתי רגליים? מה הם חושבים עליי? אנשים זרים רואים אותי עירומה והמחשבה הזאת לא מוצאת חן בעיניי.
תכריכים. זה נעים למגע? כי נניח יש כל מיני בדים שאני לא אוהבת. זה בד נעים? יהיה לי נוח בזה? אני יודעת שזה לא משנה אבל אלו הדברים שאני חושבת עליהם.
כשיניחו אותי בתוך הקבר. יוכלו לשים אותי על הצד? ככה הכי נוח לי כשאני ישנה אז אני מניחה שיהיה לי נוח על הצד.
יבואו להשקות לי את העציצים? כי אני ראיתי בבתי קברות את ההשקעה הראשונית- קונים עציצים, עצים קטנים, יש קברים שנראים כמו גן בוטני- אבל מוזנח. הכל יבש.
אלון הסיע אותי פעם הבייתה מתרגול מאקרו כלכלה. בדרך דיברנו על הפציעה שלו.
בלבנון 2, הוא הסתער, אפילו שחיילים שלו כבר לא קמו ובמיוחד אחרי שרסיסים נכנסו לו לרגליים. הוא המשיך.
בסוף היה הדף וארבעה ימים אחרי זה הוא התעורר בבית חולים, חבול, פצוע, תפור וכואב.
הוא חזר לתיפקוד מלא לפני שלושה- ארבעה חודשים.
הוא נכנס לעזה עם הפלוגה שלו ונפצע שוב.
כשהוא עכשיו שוכב בבית חולים- לא נעים לי ללכת ולהגיד לו שזה מפחיד אותי. בכל זאת- מה לי ולו? הוא הסיע אותי הבייתה פעם אחת. שלום-שלום במכללה לא יותר.
הלוואי והיה לי את האומץ שלו- לעמוד ככה מול המוות, להיפצע, וללכת שוב. לא לפחד לאבד הכל.
אני חושבת שזה סוג של שלמות עצמית שלי אין.
יש לי כל כך הרבה קצוות פתוחים שאני לא מצליחה לסגור והם אלו שגורמים לי לפחד.
-נעה.
לכוח צה"ל הייתה התקלות עם מחבלים באותו הלילה ונמסר שם של חייל שנהרג בהתקלות.
יהונתן.
בהתחלה השם רק הידהד לי מוכר בזווית של האוזן. כמו שיר מוכר ששמעת בעבר ואתה לא מצליח להיזכר מאיפה הוא הגיע. הייתי מאוד עייפה ולא הצלחתי לגרום לעיניים להיפתח.
אחר כך, כבר הבנתי. זה האקס של אחותי.
אני זוכרת אותו, עדין, יפה, שקול במילים ומעשים. היה בו משהו מלכותי בהליכה, בדיבור.
הוא נפל חלל.
אני יכולה לחשוב על כל כך הרבה אנשים אחרים שהגיע להם למות במקומו- אבל איכשהו, כוח עליון של הטבע רצה שיהונתן יבוא למנוחת עולמים.
יש במושג הזה משהו מאוד יפה. מנוחת עולמים. למרות שילד בן 18 לא אמור לדעת מה זה אי-נחת. 18 שנים זה לא מספיק זמן כדי להגיע לרוויה, או למצב של שיווע למנוחה. אבל זה קרה.
אני חושבת שהמוות של יהונתן, אפילו שלא הכרתי אותו כמו שצריך, היה אחד הרגעים היותר קריטים בחיים שלי.
הבנתי את משמעות הזמן.
כשהתעוררתי בבית החולים בחדר ההתאוששות אחרי ניתוח בעמוד השידרה, הדבר הראשון שחשבתי היה "אני רוצה מיים", השני "איפה אני?" השלישי "אני בחיים." הרביעי "ככה זה יכל להיגמר?"
מי שעבר אי פעם ניתוח בהרדמה מלאה, יכול אולי להזדהות עם ההרגשה הזו של איבוד הכרה ואיבוד הזיכרון של הרגע בו איבדת את ההכרה. אני לא יכולה לשים את האצבע שלי על הנקודה בה הכל יכל להיגמר.
אני לא הרגשתי את עצמי צוללת לתוך זה, זה קרה בשניות. ואם אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שככה זה מרגיש שנייה לפני שמתים, אז אני לא בטוחה שיש לזה משהו מתריע- אני לא ידעתי מתי אני מאבדת הרכה, ואני לא אדע מתי אני אמות.
כשהתעוררתי, היה נדמה כאילו הגוף שלי אוטומטית היה במצב של ציפיה להתעורר. או שזאת הייתה התודעה. משהו בתוכי הרגיש הקלה מסויימת כשקמתי- הלב פעם חזק יותר, החושים היו חדים יותר. אני תוהה אם כשמתים- חשים אכזבה.
יוצא לי להרהר המון במוות. אולי מעצם היותי אדם ריאלי. אני רוצה לדעת כמה זמן יש לי כדי לתכנן כמה דברים אני רוצה להספיק לעשות. כמה מטרות עליי להציב? כמה אנשים אני צריכה לפגוש? שווה לי להמשיך את התואר או שכדאי לי ללכת לטייל בעולם? אולי כדאי לי להתחתן עכשיו ולהביא ילדים? מעניין אותי מה קורה אחר כך.
ברור לי שכלום.
ברור לי שכמו שאני צללתי תחת ההרדמה לא ידעתי כלום, לא קרה כלום, לא היו מסדרונות ולא היו צלצולים ובטח שלא היו שום אורות שמשכו אותי אליהם. לא היה כלום. וגם לא יהיה.
אבל הגוף שלי. כשיניחו אותי על השולחן של התכריכים- עשיתי רגליים? מה הם חושבים עליי? אנשים זרים רואים אותי עירומה והמחשבה הזאת לא מוצאת חן בעיניי.
תכריכים. זה נעים למגע? כי נניח יש כל מיני בדים שאני לא אוהבת. זה בד נעים? יהיה לי נוח בזה? אני יודעת שזה לא משנה אבל אלו הדברים שאני חושבת עליהם.
כשיניחו אותי בתוך הקבר. יוכלו לשים אותי על הצד? ככה הכי נוח לי כשאני ישנה אז אני מניחה שיהיה לי נוח על הצד.
יבואו להשקות לי את העציצים? כי אני ראיתי בבתי קברות את ההשקעה הראשונית- קונים עציצים, עצים קטנים, יש קברים שנראים כמו גן בוטני- אבל מוזנח. הכל יבש.
אלון הסיע אותי פעם הבייתה מתרגול מאקרו כלכלה. בדרך דיברנו על הפציעה שלו.
בלבנון 2, הוא הסתער, אפילו שחיילים שלו כבר לא קמו ובמיוחד אחרי שרסיסים נכנסו לו לרגליים. הוא המשיך.
בסוף היה הדף וארבעה ימים אחרי זה הוא התעורר בבית חולים, חבול, פצוע, תפור וכואב.
הוא חזר לתיפקוד מלא לפני שלושה- ארבעה חודשים.
הוא נכנס לעזה עם הפלוגה שלו ונפצע שוב.
כשהוא עכשיו שוכב בבית חולים- לא נעים לי ללכת ולהגיד לו שזה מפחיד אותי. בכל זאת- מה לי ולו? הוא הסיע אותי הבייתה פעם אחת. שלום-שלום במכללה לא יותר.
הלוואי והיה לי את האומץ שלו- לעמוד ככה מול המוות, להיפצע, וללכת שוב. לא לפחד לאבד הכל.
אני חושבת שזה סוג של שלמות עצמית שלי אין.
יש לי כל כך הרבה קצוות פתוחים שאני לא מצליחה לסגור והם אלו שגורמים לי לפחד.
-נעה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה