נקודת שבירה

אתמול, יום שישי 30.01.09 בסביבות השעה שש בערב, הלפטופ שלי, מקבוק חתיך, השיב את נשמתו לבורא.

באותו הזמן כתבתי עבודת תזה נורא גדולה להגשה ליום ראשון ה1.2.09, כל העבודה הייתה על הלפטופ, ללא גיבוי.

בראש שלי התחלתי להריץ תרחישים:

אני לא אגיש את העבודה הזו, אני אכשל, אני לא אצליח לעבור את השנה הזו, פאק! נשארה לי רק עוד שנה, זה מבזבז לי זמן יקר! אני חייבת לנשום. זה לא יעזור, אני חייבת את העבודה! מה אני עושה? איך אני אתחיל לכתוב 12 עמודים מחדש עכשיו?! אוקיי, אני צריכה להירגע, איפה המשאף שלי? כישלון עכשיו יהיה שווה ערך להשלכת 60 אלף שקלים לפח. 60 אלף שקלים! שנתיים של שכר לימוד במוסד האקדמאי המלוקק שאני נמנת על שורותיו. מה אני עושה?! הו יופי, הנה המשאף.

התחלתי לדמיין את המכתב מהדיקן, את המבטים המאוכזבים של הוריי, את עצמי- חוזרת לדירה בפרבר של תל אביב עם שקיות מהשוק אחרי נסיעה באוטובוס. כמו אותן נשים קשות יום שהייתי רואה כשהייתי נוסעת באוטובוסים. אני לא רוצה להיות כמו הנשים האלו- יש מנוס?

באקט של נחישות החלטתי לקחת על עצמי את מלאכת שיחזור העבודה. שינסתי מותניי, מצאתי מחשב אחר והתחלתי את כל התהליך מחדש. בשעה שש בבוקר סיימתי את העבודה. וגם את כל העוגיות בבית.

נפלתי למיטה כמו חייל מותש אחרי קרב.

אחרי שש שעות התעוררתי והמציאות הכתה בי.

מה כל כך חשוב בתואר? מה כל כך הטריד אותי בהגשת העבודה שהתעלמתי לחלוטין מהעובדה שהטרגדיה האמיתית נמצאת בכך שהמחשב שלי מת!

******

אני לומדת מדעי המדינה במוסד אקדמאי כלשהו בישראל. הלימודים מעניינים מאוד ובמיוחד הנכונות של המרצים להכין אותנו, התלמידים, לקראת תפקיד פוליטי מתוך מחשבה כי מי שלא לומד את ההיסטוריה- יחזור עליה.

במסלול ישנם כמה סוגי אנשים:

אנשי צבא: קצינים, אנשי מודיעין, אנשי שטח, ברגים במערכת וכאלו שאי אפשר להזכיר אותם (ב"עופרת יצוקה" הנוכחות ירדה בכ-60 אחוז).

החנונים: רובם פעילים במעגלים התנדבותיים כאלו או אחרים, יושבים שורה ראשונה ולא מתחברים יותר מידי כי הם רואים בזה הסחת דעת ומעדיפים להתמקד בלימודים עצמם.

אנשי המסיבות: בעלי ברים, צפוניות סנוביות שמרגישות שהכל מגיע להן, בחורים שמתנהגים כאילו העולם בכף היד שלהם. הם הגיעו ללמוד כי זה נשמע טוב בקורות החיים וכי אבא הכריח אותם.

הפוליטיקאים לעתיד: הם עוזרים פרלמנטרים ונציגי תקשורת עכשיו, ושואפים לתפקיד פוליטי בכיר תוך זמן קצר. גלעד ארדן הוא הגיבור שלהם והם עצמם ידרכו על אימא שלהם אם זה מה שישים אותם בצמרת.

אני לא מצליחה להתברג באף אחת מהקטגוריות האלו.

אני באה מעולם האומנות, למדתי ציור, פיסול, עיצוב, רישום, מוזיקה וכו, והחלטתי יום אחד לעשות הסבה ללימודי מדעי המדינה כדי לנסות לשנות דברים שמפריעים לי. אבל ככל שאני מתקדמת בקורס אני מבינה שאולי זה לא המקום שלי. אני רואה איך השחיתות מתחילה- את המקורות שלה. אני רואה את האנשים שעוד כמה שנים יעמדו על פודיום ויתנו נאום קורע לבבות וכל אותו זמן יעברו לי בראש התמונות מעכשיו. איך הפוליטיקאים לעתיד מנצלים הזדמנויות על חשבון שאר הסטודנטים. איך אנשי המסיבות משלמים לאחרים להכין להם עבודות. הסקס תמורת ציון, הגניבת עבודות והרמאויות.

זה גורם לי לרצות לעזוב את הארץ.

כל הזמן אנשים זועקים שצריך שינוי בפוליטיקה המודרנית- "צריך חוקה!" "צריך שקיפות" "צריך אמינות"- אבל זה דור העתיד- אלו האנשים שהולכים לנהל את המדינה. שחיתות תמיד תלך יד ביד עם פוליטיקה וזה שובר לי את הלב לראות שזה אמיתי ומתרחש מולי בזמן אמיתי.

כשאסיים את התואר אני אסע לאפריקה להתנדב קצת כדי לנקות את הנפש שלי מכל הליכלוך שהצטבר מהלימודים לצד האנשים הללו. ואחר כך- אלוהים יודע.

אני כל יום אומרת תודה שיש לי דרכון זר.

- אני אלך לתקן את המחשב שלי עכשיו.